מה הפסדתי בתור ילד ניינטיז בלי טלוויזיה בכבלים: וידוי קורע לב

דברים שלא ידענו שמסוכנים בניינטיז. ילד צופה בגדי טאוב מנחה את זאפ לראשון. צילום: Shutterstock, צילום מסך
דברים שלא ידענו שמסוכנים בניינטיז. ילד צופה בגדי טאוב מנחה את זאפ לראשון. צילום: Shutterstock, צילום מסך

לא בכל יום נתקלים בסיפור חיים כל כך מטלטל - ילד ניינטיז אומלל שגדל בקיבוץ בו לא היו פריווילגיות עירוניות כמו ערוץ הילדים, ונאלץ להסתפק בפרסומות של ערוץ 2 הישן. את הצלקות, וגם את החסינות לפומו, הוא עדיין שומר בנפשו. זה הוא סיפורו, במילותיו שלו

14 באפריל 2022

לעולם לא אשכח את הקיץ הכי טוב אי פעם, אי שם בחטיבת הביניים. טוב זה בבירור היה שקר. אני אפילו לא בטוח איזה קיץ זה היה. משהו שבין כיתה ו' ל-ח', כבר לא ילדה אך עדיין לא לחלוטין אישה. התקופה היא סוף הניינטיז, המקום הוא צפון הנגב. קחו את הסטריאוטיפים הכי מכוערים שיש לכם על קיבוצים בכלל ופריפריה בפרט, ותכפילו ב-50. אפס קשר לעולם החיצון, אנשים שעברו חיים שלמים בלי לפגוש מעמד סוציו-אקונומי אחר, בילויים שכוללים נסיעה של כמעט שעה כדי לצאת לבאולינג בבאר שבע והכי חשוב: שני ערוצים בטלוויזיה בלבד.

זה נשמע כמובן מעט ועצוב, אבל אז, עבורנו, זה היה המון: ערוץ 2 החדש הכפיל בבת אחת את כמות התוכן שצפינו בו בן לילה, עם דברים נוצצים שלא ראינו עד אותו רגע כמו… אמ… אוקיי בעיקר כמו פרסומות, אבל איזה פרסומות! אני די בטוח, בלי ציניות, שחלק ניכר מהצפייה בטלוויזיה באותה תקופה כללה בינג' פרסומות ברמת הפקה שהייתה נראית לנו אז מהחלל החיצון. מדובר על 25 שנה אחורה, בתקופה בה תשומת הלב לנזקי הטלוויזיה הייתה משהו שעוד לא הומצא, וכמובן – בקיבוץ, מה שאומר אפס פיקוח הורי ואור ירוק לראות כמה טלוויזיה שבא לנו, בלי מבוגר שילחץ על הכפתור. אני די בטוח שעד היום אני שומר חסד נעורים לפיצה האט, ונותן לה צ'אנס אחרון אחרי צ'אנס אחרון, רק בזכות הג'ינגל ההוא שצפינו בו בשעות לא שעות.

אבל בפראפרזה לטקסט אחר מהניינטיז, לא באנו לדבר על פיצה האט, באנו לדבר על הקיץ ההוא. באותו קיץ קרה דבר מופלא: לא ברור אם בזכות החלטה בדרגים הגבוהים של הקיבוץ, או אולי מתנה מהמועצה לשידורי כבלים ולוויין, "נפתח" לנו, ילדי הקיבוץ במערה של אפלטון, פתח לעולם החיצון בדמות ערוץ 6. ערוץ הילדים. ששטוס. כל זה. עוצמת המפגש הייתה שקולה רק למפגש בני האינקה עם הקונקיסטאדורים הספרדים הרכובים על סוסים, רק שאנחנו היינו כמובן בתפקיד בני האינקה, ולא היה לנו מושג מה הולך לקרות.

המושג "פומו" לא היה קיים אז, אבל כנראה שבאותו רגע נתקלתי בו לראשונה. שתבינו, התכנים עצמם היו כיפיים מאוד, אבל לא משני עולמות. מה שטלטל את העולם שלי הייתה הידיעה שיש עולם חיצוני, והוא פועל בלעדינו, וקורים שם דברים, הרבה הרבה יותר דברים מאשר בעולם שלנו: יש שם שחוק ודמע, אבל יש שם גם את דונה וקלי שבאות באותה שמלה לנשף, פרקר לואיס שמצווה על הצוות שלו לסנכרן שעונים, גולשים בזמן ש.. אה.. גלשו בזמן?! אני מניח?! ואל באנדי שנתקל באישה שמנה בחנות הנעליים, אש שבחר בפיקאצ'ו, הוגו שפספס קפיצה כי איזה ילד בשם יואב התבלבל במקשים ויעל בר זהר שחטפה מקלחת סליים. נראה לי, אני כבר מבולבל.. כל זיכרונות הילדות הכיפיים שלכם? הרכבתי אותם מחדש עכשיו מתוך מגירה בזיכרון שלי שנקראת "מה?! איך לא ראית את…?!?!".

>>ספרות זולה, קולנוע טוב: 22 הסרטים הכי טובים של שנות התשעים

את כל הרשימה הזו ועוד אני מכיר כמו שאתאיסטים מכירים את הרעיון של צום ביום כיפור: למדתי לדקלם את זה אחרי השפלות אינספור מצד חיילים/סטודנטים/חברים/אנשים שהילדים שלי ושלהם באותו גן, שפשוט לא הבינו איך פספסתי נכסי צאן ברזל כאלו – אבל את אף אחד מהם לא חוויתי במו עיני. אני פשוט ראיתי דיג'ימון בזמן שכולם ראו פוקימון. חווייה שכזו יכולה להוביל אדם לשני כיוונים: הראשון, הכיוון ההגיוני, הוא להפוך לתולעת טלוויזיה ולא להפסיד יותר אף פרק או רפרנס אזוטרי, כי שנית מצדה לא תיפול. אבל בגלל שאני פוץ מתחכם, הלכתי על הכיוון השני: להיות זה שלעולם לא יהיה בפומו טלוויזיוני כי הוא ויתר על המשחק.

אני הוא האדם שראה שלושה פרקים בלבד של משחקי הכס, רק שלוש עונות של שובר שורות, שהפסיק עם בוג'אק ארבעה פרקים לפני סוף התכנית. אה, והסדרה הזו שמשודרת עכשיו ושכולם מדברים עליה? אני אחכה שתסיימו, עד שהדיבור יירגע ורק אז אחליט אם שווה להשקיע את הזמן שלי בזה. זו בוודאי לא ההחלטה החכמה או משהו, זו פשוט ההחלטה העצלני – בחרתי להישאר בסטייט אוף מיינד של שני ערוצי טלוויזיה. לגבי שאר התוכן? נחכה שזקני הקיבוץ יחליטו שכדאי שנצפה בו למשך חודשיים, ואז נראה אם כדאי לי.