מציאות קשה וסוריאליזם קל מתערבבים בשובה של "אטלנטה"

מגבירים את הסוריאליזם ל-11. "אטלנטה". צילום: יח"צ
מגבירים את הסוריאליזם ל-11. "אטלנטה". צילום: יח"צ

אחרי כמעט ארבעה שנות המתנה, סדרת המופת חוזרת בפרק אלגורי על שלוש סטירות, ילד שחור אומלל וזוג לסביות מהגיהנום. "הספוילר" גאה להציג את החלק הראשון בריקאפ של "אטלנטה", שיעזור לכם לפענח מה לעזאזל דונלד גלובר רוצה להגיד

27 במרץ 2022

שלוש שנים, עשרה חודשים ושבועיים. זה הזמן שעבר מאז הפרק שסגר את העונה השניה של הסדרה המופלאה והביזארית של דונלד גלובר. לצורך המחשת הזמן, הפעם האחרונה שקיבלנו פרק של אטלנטה היה בשבוע בו גלובר הוציא את השיר שהפך לתופעה תרבותית, "This is America". כעת, אחרי המתנה בלתי רגילה, סוף סוף הגיעה העונה השלישית עם צמד פרקים שהזכיר בדיוק ממה הסדרה הזו עשויה, ומה היא דורשת.

אטלנטה היא ז'אנר משל עצמה. סדרה שבו זמנית מקורקעת במציאות הלפעמים אכזרית של הקיום האפרו-אמריקאי באמריקה של היום, אך גם יודעת לרחף באזורים הדמיוניים של האפרו-סוריאליזם. כשהסדרה עלתה ברשת FX לפני כשש שנים, כתבתי עליה שהיא "הסדרה הכי מוזרה שאתם לא מכירים". עונתה הראשונה גילתה לעולם טלוויזיה אחרת, חדשנית, כזו שמציגה קול שחור אחר. וכלל שהסדרה התקדמה, במיוחד במהלך עונתה השניה, היא גם החלה לדרוש יותר מהצופה.

אטלנטה היא סדרה חידתית במיוחד. אל מול ההתרחשויות השכונתיות הקטנות באזורים הקטנים של העיר היא הציבה רגעים הזויים וביזארים שדרשו מהצופה לקחת חלק פעיל יותר מצפיה רגילה ולנסות לפענח את הרמזים, הרפרנסים והמשמעויות הנסתרות שנשתלו בכל פרק ופרק. חלק מהפרקים, למשל הפרק המפורסם והמקריפ על טדי פרקינס, היו חידה של ממש שדורשת לרוץ ולדבר עם חברים, או לכל הפחות, למהר לסרטוני הסבר ביוטיוב. הריקאפ שלפניכם, שילווה את העונה הקרובה אחרי כל פרק, נועד לפענח את העונה הקרובה פיסה אחר פיסה.

פרק 1: "Three Slaps" ("שלוש סטירות")

*החל מכאן ועד סוף הטקסט ישנם ספויילרים לעלילת הפרק הראשון של "אטלנטה". אם זה דבר שמפריע לכם, אולי כדאי שתצפו בפרק לפני הקריאה. אבל אז תחזרו לכאן, בסדר?*

אם חשבתם שאחרי כמעט ארבע שנים דונלד גלובר הולך לעשות לכם את החיים קלים, המחשבה הזו התפוגגה כבר בפרק הפתיחה, שלמעט סצינת סיום קצרה לא הציג אף אחת מהדמויות המוכרות של אטלנטה. הפרק בנוי כשכבות בצל – הוא מתחיל בחלום של דמות, שמתגלה רק בסיום כחלק מחלום של ארן (גלובר). אנחנו מתחילים עם החלום הראשון, שמציג בצילום ממעוף הציפור (מאפיין אמנותי תדיר באטלנטה) צמד דייגים על אגם לינייר בשעת לילה. הדייג הלבן מתחיל לספר על כך שמתחת למי האגם, קבורה עיירה שחורה ישנה. זה, למרבה ההפתעה, סיפור אמיתי לחלוטין ואפל לגמרי מההיסטוריה האמריקאית (A – קראו בהרחבה במורד הטקסט).

התרחיש הופך במהרה לסרט אימה שכולל ידיים שחורות שצצות מהאגם, לא לפני שהלבן נואם על אנשי העיירה שחשבו שהם בטוחים כי הם "שילמו כדי להיות לבנים". אבל אין איך לשלם להיות לבן, "לבן זה איפה ומתי אתה", הוא מסביר, בעודו מפרק ומרכיב מחדש את משמעות המונח "לבן" לתיאור חוסר במוביליות חברתית. על פניו נראה שחמש הדקות הקצרות האלו מעידות על המשך העונה – שתתרחש רובה ככולה דווקא באירופה – כבחינה על ערבוב התרבות השחורה (ובאופן ספציפי, אפרו-אמריקאית) בזו הלבנה. אבל כמו שהדייג השחור מגלה, ההיסטוריה האפלה שבין הגזעים תמיד תצוף, ותאיים להטביע את הכל.

רק כשגיבור הפרק, ילד בשם לוקווריאס, מתעורר בכיתה אנחנו מבינים שמדובר בחלום. הוא מתעורר בדיוק לרגע הנכון, שכן המורה מכריזה על כך שהכיתה תצא לצפות בבכורת הסרט "הפנתר השחור 2", במסגרת חודש המודעות להיסטוריה השחורה, מה שמניע את לקווריאס לטפס על השולחן ולפצוח בריקוד מרוב שמחה. הרגע הזה אולי נראה כמו פארודיה על מערכות החינוך שמעדיפות לקחת את הילדים לסרט מאשר ללמד אותם היסטוריה שחורה אמתית (נגיד, על עיירה שחורה שנמחקה על ידי אגם), אבל מדובר גם הפעם באירוע אמיתי שמבוסס על סרטון ויראלי מ-2018 (B.).

בניגוד לאירוע עליו מבוסס, הריקוד של לקווריאס לא מוביל לויראליות, אלא להזמנת אימו וסבו לבית הספר, נזיפה רשמית וניסיון של יועצת בית הספר לעכב את לימודיו. האמא, לעומת זאת, דוגלת בשיטת חינוך מסורתית יותר שכוללת לדרוש ממנו לרקוד (גם את ה-וויפ וגם את הנה-נה) תוך כדי שהיא נואמת לו, במידה מסוימת של צדק, שאם הוא לא יפסיק לרקוד כדי לבדר את חבריו הלבנים, הם יהיו אלו שיצחקו עליו כשיגיע לכלא או ימות. הסבא, טיפוס שקט, נותן לו שלוש סטירות סמליות (גם הן, כמו שציין הקורא אורי פרץ, מבוססות על סרטון ויראלי) – מה שמניע את היועצת לפנות לשירותי הרווחה.

כאן למעשה הפרק מתגבש סוף סוף לעבר עלילתו, כשלוקווריאס נלקח לאימץ על ידי זוג לסביות היפי שאימצו כבר חמישה ילדים שחורים (כבר מוזר), ומנהלות אורך חיים סגפני, לפחות מצידם של הילדים. הן גזעניות באופן שרק ליברלים קיצוניים יכולים להיות (הן, למשל, האשימו את ריהאנה בניכוס תרבותי של אוכלוסיית ילידים כי השתמשה במושג "חיה רוחנית", ומיהרו לטרחן על זה בפייסבוק), מעבידות את הילדים בגינת הירק שלהן ומאכילות אותם בצלפים, כרוב ניצנים ואהם… "עוף מטוגן". כלומר עוף מקומח במיקרו. רק על זה מגיע להן כלא.

השהות בבית של זוג הנשים הלבנות מדמה עבדות – הן משנות את שמו של לוקווריאס ללארי, שם שקל להן להגות; מאכילות אותם גרוע יותר מהכלב; מנהלות לו"ז קשוח ומעבידות אותם בשדה. אחת הנשים אפילו מנסה לגרום ל"לארי" לשיר על כמה קשה העבודה, במסורת שירת העבדים, או שירי הספיריצ'ואלס. כשהן לוקחות אותם לשוק האיכרים כדי למשוך קונים לקמבוצ'ה המחורבנת שלהן, הן מכריחת את "לארי" לחייך עבור הקהל (מאפיין שמרפרר לשוק עבדים), מה שגורם לו לנסות לברוח (מי אמר שוב עבדות? אה, אני) ולחבק ביאוש שוטר. "ילד, כמעט יריתי בך", אומר השוטר, לפני שהוא מנפנף את זעקות המצוקה של הילד כי "הוא בטח חשב שאעצור אתכן כי הוא לא יכול לשחק בפלייסטיישן".

אחרי שלקווריוס חוזר לבית המתעלל באמת – לא זה בו קיבל שלוש סטירות, אלא זה שיש בו התעללות אמתית – עובדת סוציאלית, ועוד אחת שחורה, סוף סוף צצה בזכות השכנים. היא מבינה ללב הילדים ורואה דרך הבולשיט הצדקני של זוג הנשים, אבל נעלמת במהרה, וחלום נוסף של לוקווריאס מרמז שהיא נרצחה על ידי הנשים. הוא מתעורר כדי לגלות שהמשפחה המוזרה הזו אורזת בחופזה לטיול לגרנד קניון, שמתגלה במהרה כדרך האחרונה לעבר רצח-התאבדות של כל המשפחה. סצינת השיחה במבטים שמתקיימת בין הילדים בחלק האחורי של הרכב קורצת לבדיחה על התקשורת הלא מילולית שמתרחשת בין שחורים בסביבה לבנה (כפי שמוצג למשל, במערכון הבא של קי & פיל).

בסוף לוקווריאס מצליח לברוח מהמכונית, להציל את אחיו המאומצים ואפילו לדפוק את הכלב הבלתי נסבל הזה שאוכל המבורגרים, מה שמוביל למותן רק של זוג הנשים. אבל זה, תופתעו לגלות, סוף אלטרנטיבי למה שקרה באמת. כן, הסיפור המחריד הזה על זוג לסביות שאימץ ילדים שחורים, התעלל בהם ואז יצא לקפוץ איתם ממצוק מבוסס על הסיפור האמיתי לחלוטין של משפחת הארט (C.). למרבה הצער, הילד האמיתי עליו מבוסס לקווריוס לא הצליח לברוח בחזרה לבית אימו, והמוות של שתי הנשים במציאות לא ריפרר לתלמה ולואיז (D.), אלא היה טרגדיה עצומה.

אם נחזור לרגע למעוף הציפור, הפרק הראשון של העונה מערבב בין האמת לפיקציה, כשדווקא מה שמרגיש כאבסורדי מתגלה כאמיתי. הסוריאליזם שאנחנו מכירים מהסדרה פתאום מתקרקע עם אירועים אמיתיים ומזעזעים מההיסטוריה אפרו-אמריקאית (אגם לינייר) והווה האפרו-אמריקאי (משפחת הארט). אפילו רגע החיבוק של לוקווריאס והשוטר מבוסס על אירוע אמיתי (C.), והערבוב הזה מיצר אמירה עדינה על יחסי הכוחות שבין הצדדים, הלבן והשחור, בעידן המודרני. האמירה הזו מתחברת לתמות המרכזיות של אטלנטה בכלל וכנראה העונה הקרבה בפרט – הסכנה שבלנסות לרצות את הציבור הלבן, כישלון הרשויות בטיפול באוכלוסיה האפרו-אמריקאית ומה זה אומר להיות שחור באמריקה שמדחיקה את ההיסטוריה המדממת שלה.

ארן מתעורר מהסיוט המוזר בחדר מלון זר לצד אישה לבנה. המבט של לוקווריאס עדיין מלווה אותו, וכך למעשה הפרק המנותק מתחבר לעלילת העונה שתבוא. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהעונה הזו תהווה בחינה אישית של דונלד גלובר את התהילה העצומה לה זכה בשנים האחרונות בראי המבט הלבן, ואולי תסביר במעט – עד כמה שאטלנטה מסבירה דברים – למה הוא בחר להיעלם מהעין הציבורית ככל שיכל. ברוך שובך אטלנטה, התגעגענו.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: הגבול בין אגדות אורבניות, סיפורי רוחות וקונספירציות בקהילה השחורה לסוריאליזם של הקיום האמיתי בתור אפרו-אמריקאי בארה"ב.

שיר הסיום: "Brown Rice" של החצוצרן דון צ'רי, 1975. יצירת פיוז'ן שמערבבת בין ג'אז, פ'אנק, מוזיקה אפריקאית, מוזיקה סינית מסורתית למה שרק שנים אחר כך יחשב כמוזיקת עולם. צ'רי סיפר על השיר שכתב אותו על התקופה בה אכל רק אורז מלא "כדי להזכיר לעצמי שיש ילדים רעבים באפריקה", משפט שאף מופיע בפרק.

רפרנסים:

(A). אגם לינייר (Lake Lanier): אגם מלאכותי שממוקם צפונית לאטלנטה. האגם נוצר בשנות ה-50 על ידי חיל ההנדסה האמריקאי במטרה לספק עוד חשמל לאטלנטה המרכזית ולפתור את בעיית השטפונות שהעיר ספגה מנהר צ'טהוצ'י. לצורך יצירת האגם, ממשלת ארה"ב פינתה ישובים כפריים, חקלאיים ברובם, ששכנו דורות בשטח הפורה של צפון ג'ורג'יה. חלק מהתושבים אולצו למכור את ביתם ולעזוב את האדמה בה גרו. רוב הישובים היו מאוכלסים על ידי תושבים שחורים כפריים שרק מאוחר יותר הבינו שהכסף שהממשלה נתנה להם בתמורה לשטחי אבותיהם היה מועט. מעבר לכך, אחת הערים שנקברו תחת המים היתה עיירה שחורה בשם אוסקרוויל שתושביה, כ-1,100 משפחות, הוברחו ב-1912 על ידי המון לבן זועם שהטריד, הפחיד, איים ואף עשה לינצ'ים בתושביה.

70 שנה אחרי, האגם (שקרוי, אגב, על שם סידני לינייר, שהיה ידוע בתור "משורר הקונפדרציה") הפך ליעד תיירות פופלרי לתושבי אטלנטה, אבל גם צבר אגדות אורבניות רבות. על פי חיל ההנדסה, בית הקברות של האזור לא פונה במלואו לפני ההצפה, מה שהוביל לסיפורים על אגם רדוף רוחות וצוללנים שטוענים שהם הרגישו ידיים ורגליים מבעד למים העכורים. אך הסיפור הידוע מכולם הוא על "האישה של האגם" – רוח רפאים של אחת משתי נשים שהתרסקו עם מכוניתן לתוך האגם בשלהי הפיפטיז, אשר נוטה לשוטט על הגשר, אבודה וחסרת מנוחה.

(B). ריקוד הבלאק פנתר: ההתפרצות הספונטנית לריקוד של לוקווריאס בעקבות ההודעה שהוא הולך לראות את הבכורה של "הפנתר השחור 2" מבוססת על אירוע אמיתי שקרה בבית הספר רון קלארק אקדמי באטלנטה. סרטן ויראלי שהופץ בחודש פברואר 2018 הראה כיתה של בית הספר, ברובו אפרו-אמריקאי, פורצת בריקוד ספונטני אחרי שהמורה שלהם בישרה שהם הולכים לראות את הבכורה של סרט המארוול "הפנתר השחור", במסגרת חודש המודעות להיסטוריה השחורה.

(C). דוונטה הארט (Ddevonte Hart): הסיפור האמיתי השלישי בפרק הוא כנראה גם המזעזע ביותר. הכניסה של לוקווריאס (או לארי) לתוך משפחה של זוג לסביות לבנות שאימצו חמישה ילדים אפרו-אמריקאים נוספים מבוסס באופן מסוים על הטרגדיה של משפחת הארט. ג'ניפר ושרה הארט אימצו בטווח של שנתיים את ששת ילדיהם, התעללו בהם באופן הרבה יותר גרוע משמוצג בסדרה וברחו התחמקו מרשויות הרווחה כ-3 פעמים.

לוקווריאס עצמו מבוסס על דוונטה הארט, שהפך בעצמו לויראלי כשתמונה שלו מחבק שוטר ובוכה פורסמה בעיתונות. התמונה צולמה במהלך הפגנות נגד גזענות ב-2014, שהתקיימו בעקבות רציחתו של מייקל בראון ומהומות פרגוסון. בדומה לסדרה, גם דוונטה הארט בן ה-12 עטה על עצמו שלט "חיבוקים בחינם", אבל באירוע האמיתי דוונטה לא רץ לחבק את השוטר כדי להציל את עצמו, אלא רק התבקש על ידי השוטר להתחבק. לקווריוס לבוש באופן זהה לדוונטה כפי שתועד בתמונה שהפכה לסמל לתקווה, וכונתה "החיבוק שהורגש ברחבי העולם".

לסיפור הזה, בניגוד למציאות האלטרנטיבית שהוצגה בסדרה, אין סוף טוב. ב-26 למרץ 2018 ג'ניפר ושרה הסיעו את רכבן ממצוק על כביש 1 בקליפורניה אחרי ששירותי הרווחה ניסו לאתר אותן שוב. הן אמנם לא רצחו את העובדת הסוציאלית, אבל כן לקחו את ששת ילדיהם איתן במושב האחורי. חמישה מהילדים נהרגו מההתרסקות, כמו גם ג'ניפר ושרה, שגיגלו לפני שיטות להתאבדות, איך מרגיש לטבוע וגם מקלט לבעלי חיים עבור הכלב שלהן. רק גופתו של דוונטה לא נמצאה, אבל המשטרה קבעה שגם הוא נהרג ונסחף לים.

(D). תלמה ולואיז: הסרט מ-1991 זוכה לרפרור בהשוואה למעשה ההתאבדות של ג'ניפר ושרה – לילדים הן מספרות שהן נוסעות לגראנד קניון, שהיה מקום ההתאבדות של תלמה ולואיז, ורגע לפני המעשה עצמו, הבימאי של הפרק הירו מוראי אף משחזר את המבטים ושילוב הידיים של הסצינה האחרונה בסרט. עם זאת, הרפרור לא נעשה באופן שמציג את המעשה של ג'ניפר ושרה כהירואי, אלא בעיקר מעיד על איך הן תופסות את עצמן ברגע המעשה ומה עבר להן בראש, או אם ננסח במילותיה של תלמה – "בואי לא ניתפס".

העונה השלישית של "אטלנטה" משודרת ברשת FX, שירות הסטרימינג Hulu בימי חמישי, ובכל יום שבת ב-yes קומדי ושירות ה-VOD עם תרגום