לבן הופך שחור והבן של טום הנקס בפרק 7 של אטלנטה

מקולי קאלקין השחור. "אטלנטה", צילום מסך.
מקולי קאלקין השחור. "אטלנטה", צילום מסך.

בפרק נוסף, שלישי במספר, שיוצא מחוץ לעולם הסדרה אנחנו מצטרפים למשפחה לבנה ואמידה שמגלה שהילד ספג יותר מדי מהתרבות של האומנת שלו, ומצטרפים לטקס לוויה מימי העבדות. הריקאפ שיעזור לכם לפענח מה לעזאזל דונלד גלובר רוצה להגיד

1 במאי 2022

פרק 7: "Trini 2 De Bone" ("טריני עד העצם")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק השביעי מהעונה השלישית של אטלנטה, כמו גם ספויילרים לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם כנראה לא טריני עד העצם*

בהתאם לתבנית שאזכרתי בריקאפ הקודם, שני פרקים "רגילים" חלפו, והנה אנחנו שוב בפרק מנותק הקשר ונעדר מגיבורינו. בניגוד לשני פרקי ה"חלום" הקודמים, הפעם אפילו העיר אטלנטה לא מככבת. במקומה, אנחנו פותחים עם גבר לבן בגיל העמידה שרץ דרך רחובות הרובע הפיננסי של ניו יורק מאזין לשיר היפ הופ אגרסיבי למדי ("Black Harlow" של Sada Baby) וחוזר לביתו, גורד שחקים אגרסיבי לא פחות ואחד מבנייני המגורים הכי יקרים במנהטן, בעל עיצוב בולט שנתן לו את השם הלא רשמי בניין הג'נגה, בזכות העיצוב שמזכיר את משחק הלבנים המפורסם.

הגבר הלבן, מיילס, חוזר הישר לתוך קרייסס. אשתו ברונווין (שם וולשי ותיק המרמז להיותה משושלת של כסף ישן) צריכה להספיק ליוגה לפני העבודה והיא לא מוצאת את מפתחות המכונית. אה, וגם האומנת של הילד שלהם באש (קיצור לסבסטיאן, גם הוא שם "ישן"), החליטה לא להגיע דווקא היום. זה ניכר שההורים לא יודעים מה לעשות עם עצמם ובעיקר עם הילד – האמא מזמינה לו מנת ביצי בנדיקט לארוחת בוקר כבדרך אגב עם הקפה שלהם, לא בדיוק מנה שילדים אוהבים, רמז ראשון לניתוק המוחלט שלהם מגידול בנם היחיד.

ואם לא היה ברור מי כן גידל את הילד עד כה, זה נהיה ברור עוד לפני הבשורה על מותה של האומנת דרך השפעות התרבות שלה. הילד יושב עם אוזניות, לבוש בבגדי בית הספר הפרטי, ובוהה ב- "המשפחה הגאה" (The Proud Family), אנימציה שעוקבת אחר חייהם של משפחה פרברית שחורה. כשמיילס שואל את בנו למה הוא לא נגע בביצי הבנדיקט, הילד אומר שהאוכל "תפל", ושהוא רוצה קצת קארי מנגו חריף, רוטב לא רק שהאב לא ידע על קיומו בביתם (בקופסת אוכל ביתית, שעומדת בניגוד למזון הקנוי שבמקרר), אלא גם לא ממש מסתדר עם החריפות שבו. לילד, לעומת זאת, החריף הזה מרגיש כמו בית, וחדי העין כבר הבינו שהמורשת הזהות הקריבית של האומנת כבר הספיקה לחלחל אל הילד.

המטפלת סילביה, בכל אופן, מתה. וזה חתיכת כאב ראש עכשיו לזוג ההורים העסוק. גם דפיקה בדלת ומעטפה המיועדת לסילביה לא מפריעים להם להיות עסוקים בעצמם ("גם ככה פספסתי את היוגה"). בבית הספר האמא מתחמקת מלהגיד מה קרה, למרות שניכר עליה שהיא מוטרדת ובאש המתוק (שמגולם מצוין על ידי הילד) מנחם אותה ("את עצובה כי פספסת את היוגה?"), בזמן שהיא אפילו לא יודעת שצריך ללוות אותו לכיתה. בערב, כשברונווין חוזרת הביתה במונית, הזוג מתלבט אם ואיך לבשר לילד את החדשות, לא לפני שהם מזלזלים במורה של באש על ששאלה למה הם לא הגיעו להצטלם איתו ביום הורים. מי היא שתנזוף בהם? את ההחלטות ההוריות שלהם הם עושים רק על פי עצותיו של "ד"ר ליפשיץ" (A – רפרנסים מצורפים בתחתית הטקסט).

נסיעת המונית הזו היתה קצת מוזרה, במיוחד באופן הצילום שלה שנתן דגש לא מבוטל לסרטון שהוקרן במסך שעל גב כיסא הנהג. ברונווין מגניבה אליו מבטים ובאופן כללי הפוקוס – מטאפורית ומילולית – נשאר עליו. רק בצפייה נוספת הבנתי את חשיבותו הסמלית כרמז מטרים לבאות. על פניו, מדובר בטוטוריאל איפור סתמי, אבל כשצופים בו בריכוז מההתחלה ועד הסוף אפשר לראות שמדובר בסרטון בלאקפישינג: ביטוי המתייחס לבחורות לבנות המתאפרות באיפור כהה כדי לסגל לעצמן לוק של נשים שחורות, וכפי שנרמז מהכינוי (שמתבסס על קאטפישינג), אף לעבוד על אחרים שהן באמת שחורות. בהקשר של הפרק, זה סמל לפחד המתגנב ללב ההורים, שלא שמו לב שהילד שלהם מתנהג "שחור".

העיסוק של ההורים במותה של סילביה כמעט טכני – מי יאסוף את באש מבית הספר, איך לספר לו, האם לקחת אותו ללוויה, איך יביאו את חפציה של סלביה (שבכלל לא ידעו שהיו בביתם) חזרה למשפחתה. היא לא אדם, היא משימה. כשהם מספרים לבאש על מותה מיילס כמעט ומנסה להשוות את המוות שלה לזה של כלב הזקן, אבל הם בסוף הולכים על דימוי הדינוזאורים הנכחדים. בתווך, הם כבר מהרהרים על מי יחליף אותה, האם רוצה מטפל צעיר, "מטרופוליני" (כלומר ממעמד עירוני גבוה יותר) ואולי כזה שיוכל לתרום לעתידו של באש עם לימודי מנדרינית, "שפת העסקים".

הם מדברים על תרבות כעל ערך נרכש, אבל רק כשזה משרת את רצונותיהם. בדיוק כמו שמיילס שומע היפ הופ כשהוא רץ אבל לא מכיר כלום על תרבות שחורה (מאוחר יותר נגלה שכל הידע שלו מויקיפדיה), כך גם הפעם הם חושבים שהם יכולים לבחור בדיוק איזה חלק בתרבות לקחת ואיזה לא. בסוף הילד יבקש רוטב סצ'ואן על ביצי הבנדיקט שלו. מעבר לכך, כל השיחה על עלות המטפל הבא, והעלות של סילביה, מרגישה כמו שיחה על רכוש, מה שמזכיר שוב את העבדות ("סילביה לא היתה זולה" – "לא, סילביה לא היתה יקרה"). למעשה, יש קשר היסטורי בין מטפלות שחורות בילדים לבנים לבין גזענות והעבדות בפרט, שכן בימי העבדות נשים שחורות נהגו לגדל ואף להניק את ילדיהם של בעלי העבדים, הרבה פעמים לפני הילדים שלהן. עוד נחזור לזה.

כפי שכבר נרמז לנו, התרבות הטרינידדית של האומנת כבר טפטפה לתוך ליבו של הילד. היא נוכחת בסדרות שהוא צופה, באוכל שהוא אוהב ועכשיו גם במוזיקה שהוא שומע. ברונווין לא יודעת איך ללטף לילד שלה את הגב כמו שהוא אוהב (אפשר אפילו לראות את ההירתעות מהמגע) ובטח לא מכירה את שיר ה"סוויט טי אנד טי" שהיא נהגה לשיר לו, אבל היא כן מנסה לשיר לו את "בייבי בלוגה" – שיר של זמר הילדים רפי מ-1980, כלומר שיר שהיא גדלה עליו. "אתה לא צריך לדאוג. כולנו כאן וכולנו בטוחים", היא אומרת לו. "אני מרגיש מודאג", עונה הילד, מבלי שאימו מבינה שהוא איבד את אימו המעשית.

עם חציית הגבול לעבר הצד הטרינדדי של הפרק משנה המון. קודם כל, מנעד הצבעים של הפרק פתאום מתמלא, ואני לא מדבר רק על כמה אנשים שחורים פתאום נראים על המסך, אלא גם על הצבעוניות של השכונה והכנסיה השחורה. במהלך המפגש עם קדיג'ה, ביתה של סילביה, אנחנו מגלים שני דברים: קודם כל המבטא שלה ממש לא מקשה על הבנתה, בניגוד למה שמיילס טען מוקדם יותר. שנית כל, באש למד מסילביה גם לא מעט פתגמים טרינדדים.

כשהבחור הצעיר מכנה את מיילס "מקק", הילד מיד מבין שהוא מתייחס לביטוי "למקק אין מקום במסיבת עופות", שמשמעתו היא שלאדם אין מה לחפש במקום שהוא לא רצוי בו. באתר הטרינדדי שמצאתי את הפירוש גרסו שלרוב הפתגם מתייחס לאדם ממעמד חברתי נמוך שמנסה להתקבל לחברה גבוה, וראוי לציין שפה הסיטואציה הפוכה – בן המעמד הגבוה מהבניין הכי יקר בדרום מנהטן מגיע לחלק העני של העיר. אבל כמו שניווכח בהמשך (בעזרת תמונה מחרידה), המעמד הנעלה בפרק הוא זה של הטרינדדים. בהתאם, הם מתייחסים לילד הלבן שמכיר את התרבות כאל אחד מהם. "יש פה טריני קטן", אומרת לו קדיג'ה.

בזמן שמיילס מחנה את הרכב בחנייה מאולתרת (וחושש להשאיר את המפתחות לנער, למרות שבסוף מסכים) אנחנו רואים את החיבור היחיד בפרק לסדרה – פוסטר למופע של פייפר בוי שמגיע לעיר, ה-Home Coming טור, ב-31 לאוקטובר, ליל כל הקדושים. מי יודע, אולי זה טיזר נסתר לעונה הבאה. רק כשהם נכנסים לכנסיה אנחנו לראשונה מתחילים להכיר את סיליביה האדם. ראשית בתור גופה חסרת תנועה, אבל לאט לאט אנחנו (וההורים) נחשפים לראשונה לאיזה אישה היא היתה, איזה אנשים חיו איתה, איך נראה העולם שהיא חיה בו.

אחד מאותם אנשים שהכירה הוא קרטיס, בחור לבן עם מבטא טרינדדי כבד שסילביה נהיה לטפל גם בו. מיילס שואל אותו אם גדל בטרינידד ("או ג'מייקה?", הוא ממשיך, ומעיד על בורותו בנוגע לאיים הקריביים), אבל קרטיס בכלל גדל בטרייבקה, אותה שכונה שהם גרים בה, והם מבינים שאילולא סילביה היתה מתה, גם באש היה הופך לבחור לבן בלתי נסבל עם אוזניית בלוטות' עם מבטא קריבי מטרייבקה (הם אפילו לבושים זהה). הדמות הזו, שגם ככה היתה הדבר הכי מצחיק בפרק, הופכת לאפילו יותר מצחיקה אחרי שמגלים שהשחקן הוא לא אחר מאשר צ'ט הנקס, הבן של טום הנקס, שעשה בשנתיים האחרונות לא מעט כותרות כשאימץ משום מקום מבטא ג'מייקני מובהק וחטף ים של ביקורת ציבורית על כך.

בחזרה בטקס ה-Homegoing של סילביה (B), ההיכרות מתחילה להעמיק. זה הוא טקס לוויה לא אופייני לזה שהזוג רגיל אליו, כפי שאפשר להבין מהחליפות השחורות איתם באו, שבולטות על רקע הלבוש הצבעני של אורחי הכנסיה השחורים. אבל באש מרגיש בבית, הוא אומר אמן ברגעים הנכונים, נענה לקריאות ההפעלה (C) של הכומר ואפילו קולע בתנועת היד הנכונה, להפתעת אימו. על הדרך מתחילים להתגלות כמה הפתעות על עולמה – היא היתה רקדנית בלט בלהקתו של אלווין איילי בהארלם, להקה שהיתה מורכבת (בראשית הדרך) מרקדנים שחורים בלבד ושילבה ריקודים אפריקאים עם ריקודים יותר מודרנים ואף התחילה בית ספר קטן לריקוד מסורתי. היא גם היתה הראשונה ממשפחתה שהיגרה לניו יורק ושלחה כסף חזרה הביתה כדי להביא אותם גם. זוג ההורים הלבנים סוף סוף מתעניין בחייה, אם כי רק אחרי שהם שומעים שהיא דודה של שחקן פוטבול.

רגע לפני ריקוד הלימבו המסורתי, כמחווה לג'וליה אדוורדס (D), מתרחש אירוע קטן, זניח ומאוד אופייני לאטלנטה, במובן של רגע תלוש שמרגיש כאילו נולד ממציאות אחרת. מיילס מקבל אייר-דרופ מאדם שמזדהה בשם "גוצ'י ליקמן", ושם הוא מוצא תמונה לא ברורה, אבל בבירור מגעילה. לקח לי זמן למצוא את הסיבה לרגע הזה, ורק אחרי חיטוט מעמיק ברידיט של אטלנטה (וכמה תגובות של טרינדדים שעזרו להסביר) הממצא מגעיל עוד יותר. התמונה שמיילס מקבל היא חור תת של קוף, וככל הנראה הוא קיבל את זה מהבחור שכינה אותו מקק, כי חור התחת הזה מתייחס לפתגם טרינדדי נוסף.

בתרגום חופשי הפתגם הזה אומר "ככל שהקוף מטפס גבוה יותר, ככה הוא מראה את חור התחת שלו". בפשט, משמעותו היא שככל שאדם מטפס במעלה הסולם החברתי, כך פגמיו נחשפים. מעניין לראות שצמד הפתגמים הטרינדדים שראינו מתייחסים שניהם למעמד חברתי, ועל אחת כמה וכמה, לאדם שמנסה להיכנס למעמד גבוה יותר, אבל לא שייך לשם. זה המפתח להבנת הסיטואציה – הטרינדדים אומרים למיילס ומשפחתו שהם לא ראויים לתרבות בה הם מבקרים, ושהם למעשה בני המעמד הנמוך האמיתי – הקר, הרועד למגע, הלא משפחתי, המנותק ממורשת. לא בכדי כל הרפרנסים של הפרק מרוכזים פחות או יותר בחלק הטרינידדי של הפרק. זה המקום היחיד בו התרבות, כל תרבות, ניכרת.

הריקוד המסורתי מתחיל לצלילי השיר האהוב על באש, "Trini 2 De Bone" של דיוויד רודר, שגם נתן לפרק את שמו (עוד על השיר בהרחבה על שיר הסיום), אבל נקטע במהרה כשהבת השניה של סילביה, פרינסס, תופסת את המיקרופון. "תפסיקו עם כל הבכאנל הזה", צועקת פרינסס, כשמילת הסלנג הטרינידדית מתייחסת גם לכיף של מסיבה, משהו כמו הרמות בעברית (הביטוי נובע משם הפסטיבל הרומאי העתיק בכחנליה, שחגג את אל היין בכחוס) וגם לדרמה. היא הילדה שהוקרבה, זו שהוזנחה מאחור בזמן שאמא שלה הלכה להיות אמא בתשלום לילדים לבנים פרווילגים. הם הרוויחו ממנה אהבה, תרבות, זיכרונות חמים, ומה היא קיבלה בחזרה? משכורת, וכנראה לא כזו שמניבה הרבה (להזכירכם, "סילביה לא היתה יקרה").

ואז מתחיל הבכאנל במשמעותו השניה. שני אנשים מתחילים מכות, ילד צעיר אוחז בפניו וצועק כמו הציור של מונה (או מקולי קלקין), הדודה שלא הפסיקה לבכות מנסה לזחול לתוך ארון הקבורה בעודה צועקת "אני באה איתך" וקרטיס שולף טלפון לצלם וצועק "וורלדסטאר" (E). "כולכם צריכים להירגע עכשיו. תראו, אתם מפחידים את הלבנים", צועק דבון, שרק לפני כמה דקות ניסה למכור להם את עצמו כמטפל (ומתקין טלוויזיה). ההורים מכחישים שהם פוחדים, אבל באש – היחיד שמרגיש בבית – מוכן להגיד שהוא פוחד. "זה בסדר. אנחנו פשוט עצובים", אומר דבון בפריים שנראה כמו ציור אירופאי, ולוקח את תפקידה של סילביה בתור מגשרת התרבות. "זה איך שאנחנו עצובים".

בחזרה בביתם היוקרתי, מיילס מרדים את באש. הוא לא מלטף את גבו ולא שר לו טריני טו דה בואן (למרות שבנסיעה הביתה הוא זמזם את השיר, למורת רוחה של אשתו) אלא מאחל לו לילה טוב מהדלת. באש, ששוכב במיטה שמעוצבת כטיפי (האוהל האינדיאני), מאחל לילה טוב לסילביה. כמו בכל העונה הזו, רוחות הרפאים לא בוטות, אלא רק מורגשות באוויר. אין אישה טרינידדית שקופה, אלא רק התחושה המקריפה שכיסא הנדנדה אליו באש פונה מאכלס את רוחה, ובאש, כמו בסרט "החוש השישי", רואה אנשים מתים.

מעניין לראות איך שני ההורים התייחסו לאורך הפרק להשפעה של סילביה על בנם. מיילס מסתקרן, מנסה את הקארי, נדבק לשיר, מגגל את מקורתיו של ריקוד הלימבו, בעוד שברונווין מביעה התנגדות, זורקת גלגולי עיניים ומבטים מודאגים ובאופן כללי, חוששת שזו היתה טעות, אך מסרבת לומר זאת. היא גם מסרבת לראות את סילביה כאדם עגול. כשהיא מדברת עם בעלה על אירועי הלוויה (מתחת לתמונות עם אמנות אפריקאית גנרית) ועל "האישה הזאת" שצעקה על אמא שלה (קוראים לה פרינסס, שם שדי קל לזכור), היא שוב חושבת רק על עצמה ועל איך היא לא רוצה שבאש יגדל עם ההרגשה הזו. היא לא, למשל, חושבת על איך ההחלטה שלה לא לגדל את בנה הובילה לכך שפרינסס גדלה ללא אם.

אם אהיה כן, זה היה הפרק החלש בעונה עד כה. אולי קסמם של פרקי האנתולוגיה התפוגג מעט, אולי אני מרגיש שהקטע קצת מוצה ואולי סתם היה חסר לי הפעם ביקור מארנסט, הרדנק המואר, אבל הפעם האמירה היתה מעורפלת בהרבה ונדרש יותר מאמץ להוציא אותה מבין השורות. בהשוואה לשני פרקי האנתולוגיה האחרים אפשר לזהות נושאים כלליים שעוברם בינהם – כולם סובבים סביב סיפור על משפחה, בכולם התרבות השחורה והלבנה נפגשים באופן מערער סטטוס קוו, בכולם רוחות הרפאים של הגזענות מרחפות ובכולם יש מישהו שבורח מבשורה שמתדפקת על דלתם שלוש פעמים (שירותי הרווחה בפרק הראשון והתביעה בפרק הרביעי), אבל עוד לא ברור מה בדיוק הם משרתים. אני מהמר שהפרק האחרון בעונה יהיה גם הוא פרק אנתולוגיה, ואולי אז נבין מה לעזאזל רצו לעשות פה.

אף פעם אל תזלזלו במבט שופט של אישה שחורה. "אטלנטה". צילום מסך
אף פעם אל תזלזלו במבט שופט של אישה שחורה. "אטלנטה". צילום מסך

הסיום מגיע עם ההתרה לאותה מעטפה שרדפה את המשפחה הלבנה והאמידה. המעטפה שמיילס התעלם ממנה בראשית הפרק (ואז שוב, אחרי שסיפרו לבאש על מותה) חזרה באישון ליל, והפעם השליח לא מוכן לוותר. מיילס הוא היחיד שמוכן בכלל לבחון את המעטפה, אבל עכשיו הוא פותח אותה ומוצא את התמונות שצולמו באותו יום הוריו ממנו נעדרו. באש וסילביה יושבים כמו אם ובן, הילד הלבן נחטף על ידי אמריקה השחורה. אתם יכולים להתנגד, אבל לא תצליחו, כי אתם אלה שהכנסתם אותה לביתכם. בתמונה האחרונה, השניים נראים מביטים ישירות למיילס, שופטים אותו על הנטישה הלא מודעת. מרחוק שומעים קול אישה שרה בעדינות את השיר הקליט בעולם, טריני עד העצם.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: על תרבות מדבקת, על הזנחה הורית ועל הקפיטליזם הגזעני שגורם לה.

שיר הסיום: "Trini 2 De Bone" של דיוויד רודר. לשיר ה-SOCA המרים הזה, שיצא במקור ב-2003, אין איזו חשיבות רשמית לטרינידדים מעבר להיותו שיר חגיגה לאומית, משהו בסגנון "ארצנו הקטנטונת" אבל בשמח. לאורך רוב השיר הדובר מספר על כמה הוא אוהב את המדינה ועל כמה שלמרות ש"אנחנו לפעמים נראים משוגעים", הוא עדיין חוגג את הדברים הטובים של טרינידד וטובגו.

אבל אם לשיר עצמו אין חשיבות גדולה, למה הוא כאן? בעיקר בזכות המבצע שלו, דיוויד רודר, שכונה "הבוב מארלי של טרינידד" על ידי מגזין רולינג סטון. הוא נחשב לאחד מאבות ה-SOCA, סגנון מוזקלי שהתפתח מהקליפסו המקומי ובנוי על פיוז'ן קריבי מקורי. גם כיום נחשב רודר לאחד מהאומנים האהובים בטרינדד וטובגו.

רפרנסים

(A). ד"ר ליפשיץ: רפרנס קטן וזניח, אבל בהחלט כזה שמספק קריצה קטנה למעריצים הותיקים של דונלד גלובר, עוד כשהיה ראפר חצי אנונימי. ההקשר בו שמו של ד"ר ליפשיץ נזרק לאוויר, סוג של עצה מקצועית של פסיכולוג ילדים פופוליסטי ("רגע לימודי"), מזכיר עוד פסיכולוג ילדים טלוויזיוני פופוליסטי בשם ד"ר ליפשיץ – דמות מסדרת הניקולודיאון "ראגרטס". בסדרה ההיא ד"ר ליפשיץ היה פסיכולוג ילדים נודע שכותב ספרי הדרכת להורים. למרות שחלק מהדמויות מדקלמות את ה"ד"ר ליפשיץ אמר", הוא מתגלה בשלב מסוים בתור נוכל שלא באמת מבין, או אוהב, ילדים.

ואם אתם חושבים שמדובר בצירוף מקרים, רק תשמעו את השיר "L.E.S" מהאלבום הראשון של צ'יילדיש גמבינו aka דונלד גלובר, והאזינו לשורה שהפכה לאחת האהובות ביותר על מעריציו: "יש לה קעקועים אירוניים על הגב/ ביץ זה לא אירוני, אני אוהב רגראטס".

(B). Homegoing: לוויה אפרו-אמריקאי נוצרית מסורתית, ואחד מהטקסים האפרו-אמריקאים ואפרו-קריביים הראשונים. העבדים האפריקאים שהובאו בסירות האמינו שעם מותם נשמתם חוזרת הביתה, לאפריקה. האמונה הזו נשמרה גם כאשר אימצו את הנצרות, ולצד האבל הם ראו את המוות כשחרור מעול העבדות, והזדמנות גם לשמוח.

המסורת נשמרה גם לעידן המודרני, ולוויות שחורות נוטות לשלב, בדומה למה שראינו בפרק, המון רגשות סותרים. ריקוד, מוזיקה, תפילות ולא פעם, גם המון דרמה. הרשמיות של הטקס הלוויה מוחלפת במשפחתיות, ולצד הרגשות המציפים קורים גם אירועים מהסוג שראינו, בהם אדם מנצל את ההזדמנת להשתלט על הטקס. דוגמה טובה לכך היא זו המוצגת בקליפ, מטקס ההומגואינג של DMX.

(C). Call and response (קריאה ותגובה): אחד האלמנטים המאפיינים של התרבות האפריקאית, שהתגלגל לתרבות האמריקאית דרך העבדות. הקריאה והתגובה – מסגרת בה דובר קורא קריאה, והקהל עונה לו – היו חלק מהנוף הציבורי בכמעט כל אספקט של החיים הציבוריי: בדיוני הממשל, בטקסים דתיים ונאומים. מעבר לכך, מבנה הקריאה ותגובה עבר גם למוזיקה האפריקאית. דוגמה ישראלית בסיסית לכך תהיה הקריאה-תגובה "כיפאק היי", אך אפשר למצוא דוגמאות לזה גם בג'אז, סול, פאנק, היפ הופ ורוקנ'רול (סגנון מוזיקה אפרו-אמריקאי, להזכירכם), כפי שאפשר לראות מהסרטון הבא.

אך הקריאה-תשובה של באש הוא כזה שנולד מהכנסייה. תהיתם פעם למה כנסיות שחורות כל כך שמחות? כי הם היו חייבים. עוד בשדה, כשלעבדים היה אסור לדבר, השירה שלהם היתה בנויה על קריאה ותשובה (עבד אחד צועק שורה, כל השאר עונים לו). האקט התגלגל גם לטקסים דתיים ומאוחר יותר, טקסים נוצרים, כשהמטיף נוהג לשלהב את הקהל עם קריאות, לדוגמה "אני יכול לקבל אמן?". באש בהחלט מבין את האפיל של זה.

(D). ריקוד הלימבו וג'וליה אדוארדס: כן, מי ידע שאותו ריקוד ספורטיבי אתגרי שנכשלתם בו בבת מצווה הוא בכלל שארית מימי העבדות? ריקוד הלימבו הוא ריקוד טרינידדי מסורתי מראשית המאה ה-19, אך יש הגורסים (כמו שמציין מיילס) שמדובר בשארית מספינות העבדים – הריקוד, לטענת הגרסה הלא מאומתת הזו, נועד לסמל את חצייתם של העבדים דרך בטן הספינה. למרות הסיפור המעניין, הגרסה הזו לא מבוססת, אבל כן יודעים שעבדים נהגו לשחק במשחק במהלך השיט הארוך למערב, ונבנה סביב החלל המוגבל של העבדים בספינה. כשהגיעו לטרינידד הריקוד/משחק שולב גם באירועי לוויה בתור סמל לצמיחה בחיים – המקל היה מתחיל מנמוך, ואז מטפס בהדרגה למעלה והופך לקל יותר, כמייצג של גדילה.

המשחק נשאר מקומי עד שג'וליה אדוארדס, שהפכה לידועה בתור האישה הראשונה של הלימבו, שיכללה והפיצה את הריקוד לעולם באמצעות להקת הריקוד שלה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. בגרסתה של אדוארדס, המופע שילב בין המסורת הטרינדדית (כולל ביגוד מסורתי, אותו אנחנו רואים בפרק) לאלמנטים בידוריים מודרנים, כמו שימוש באש וריקודים נלווים.

(E). Worldstar: הצעקה של קרטיס היא רפרנס לאתר איסוף תוכן הוידאו WorldStarHipHop, שכונה על ידי המקים שלו בתור "ה-CNN של השכונות". בפועל, הוא אתר שמערבב בין קליפים של ראפרים מתחילים (ולפעמים, גם מצליחים) לסרטונים ויראלים שצולמו ברחוב, ולרוב כוללים בלגאן כזה או אחר. או בקיצור, מכות. מהר מאוד האתר הפך לנודע לשמצה בתור טראש שכונות הארדקור, וחטף על זה לא מעט ביקורת. אחד מסרטוני ההיכר של האתר היו הצעקות "וורלדסטאר" ברקע הצילום, שהגיעו לרוב מהצלם הנלהב ששמח שהסרטון שלו הולך להישלח לאתר הכי חם ברחוב.

מעניין לראות שזו לא הפעם הראשונה שגלובר מתייחס לוורלדסטאר ביצירה שלו, שכן באלבומו המצוין “because the internet” יש שיר שנושא את שם האתר ועוסק באירועי וורלדסטאר שכאלה. כשהוא מבצע אותו בהופעות, הוא נוהג להתקרב לסמארטפונים של מעריצים ולסובב אותם על צידם בעודו מבצע את השורה "תצלם במאוזן".

העונה השלישית של "אטלנטה" משודרת ברשת FX, שירות הסטרימינג Hulu בימי חמישי, ובכל יום שבת ב-yes קומדי ושירות ה-VOD עם תרגום. לריקאפ של כל הפרקים